(א) {א} המניח את הכד וכו׳. משנה ריש פ׳ [המניח] את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור ואם הוזק בה בעל החבית חייב בנזקו ומפרש רב פפא היינו כד היינו חבית נ״מ למקח וממכר שביד המוכר לתת לו איזה שירצה ואפילו התנה עמו חבית דמשמע גדולה נותן כד שהיא קטנה דאין הולכין בממון אחר הרוב ובגמרא פריך אמאי פטור האי ששברה איבעי ליה לעיוני ומיזל אמרי בי רב משמיה דרב בממלא ר״ה כולה חביות ושמואל אמר באפילה שנו ר׳ יוחנן אמר בקרן זויות א״ל רבי אבא לרב אשי לא תימא באפילה או בקרן זויות אלא אפילו באורה פטור הנתקל ודקשיא לך אבעי ליה עיוני ומיזל אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים הוה עובדא בנהרדעא וחייב שמואל בפומבדיתא וחייב רבה ופריך בשלמא בשמואל כשמעתיה אלא רבה לימא כשמואל ס״ל א״ר פפא קרנא דעצרי הוי דכיון דברשות קעבדי איבעי ליה עיוני ומיזל ומשמע דה״פ לימא כשמואל ס״ל דמחייב באורה והא ודאי דליתא לדשמואל אלא כדא״ל ר׳ אבא לרב אשי דאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ולפיכך אפילו באורה פטור ואיכא לתמוה טובא אמ״ש הרא״ש לשם וז״ל מדקא מתמה תלמודא לימא רבה כשמואל ס״ל אלמא דליתא לדשמואל וכ״ש לדר״י דקרן זויות לא הוי כ״כ אונס כמו אפילה וכיון דליתא לדשמואל ודר״י דהלכתא כוותייהו לגבי רב כ״ש דליתא נמי לדרב עכ״ל משמע דמפרש דליתא לדשמואל דפוטר באפילה דאפילו באפילה חייב וכ״ש בקרן זויות דלאו אונס גדול הוא כמו אפילה דחייב ולפ״ז מתהפכת הסוגיא על פיה דמשמעות הסוגיא כפי פשוטה היא בהיפך דליתא לדשמואל במאי דקאמר דאפילו באורה פטור ולפע״ד נראה דס״ל להרא״ש מדקא מתמה תלמודא וקאמר לימא כשמואל ס״ל משמע דאמאי דמפליג בין אפילה לאורה קמתמה וקאמר דהא אנן לית לן לדשמואל דאי באורה חייב דהו״ל לעיוני ומיזל באפילה נמי חייב דהו״ל לעיוני ולמיזל לאט לאט שלא יזיק דאדם מועד לעולם בין ער ובין ישן בין באורה ובין באפילה אלא ודאי אפילו באורה נמי פטור משום דאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים ולא חייב רבה אלא בקרנא דבי עצרי דכיון דברשות קא עבדי איבעי ליה עיוני ומיזל והתם אפי׳ באפילה נמי חייב וכ״ש דחייב בקרן זויות דלא מפליגינן כלל בין אפילה לכאורה דכל היכא דלא עביד ברשות כגון בר״ה אפילו באורה פטור וכל היכא דעביד ברשות אפילו באפילה חייב וכ״ש קרן זויות או בממלא שם כולה חביות דחייב זו היא דעת הרא״ש ומשמע מדבריו דהכי ס״ל לרב אלפסי אבל רבינו נמשך אחר דברי הרמב״ם בפי״ג מנזקי ממון וכפשטא דשמועה דלא קא מתמה תלמודא אלא מאי דקאמר שמואל דבאורה חייב דליתא אלא אפילו באורה נמי פטור לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ואינו חייב באורה אלא בקרנא דבי עצרי אבל באפילה ליכא מאן דפליג דפטור אפילו בקרנא דבי עצרי מיהו לית הלכתא כר׳ יוחנן דפוטר אף בקרן זויות אלא דוקא באפילה פטור אבל באורה חייב אפי׳ בקרן זויות דהלכה כשמואל דאינו פוטר אלא באפילה:

(ג) {ג} ומ״ש ואם מילא כל הדרך כדים וכו׳. פי׳ היכא דלא מילא ובאורה אינו פטור אא״כ נתקל בו ושברה ומשום דאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים והו״ל אונס גמור כעין גנבה כדכתבו התוספות לשם בד״ה ושמואל ושמואל אמר באפילה ומשום הכי אפילו בקרנא דבי עצרא דקא עביד ברשות נמי פטור באפילה ולא דמי להא דקיי״ל אדם מועד לעולם בין ער בין ישן וכו׳ דהתם קרוב לפשיעה אבל הכא הוה ליה אונס גמור וכן פסק בתשובת מיימוני דספר נזיקין סימן י״ח מיהו אם לא נתקל אלא שברו בידים ודאי חייב כיון דליכא אונס אבל מילא כל הדרך כדים וכו׳ אפי׳ שברו בידים פטור ונראה מדברי רבינו מדכתב דין זה כאן אחר שכתב דין הניח את הכד במקום שיש לו רשות להניחו כגון בקרנא דבי עצרי אלמא דאפילו היכא דקא עביד ברשות אם מילא כל הדרך כדים נמי פטור אפי׳ שברו בידים וכ״כ הרמב״ם שם להדיא והכי משמע פשט הסוגיא דפשיטא ליה לתלמודא דבמילא כל הדרך כדים אפי׳ לא נתקל אלא שבר נמי פטור והא דקתני נתקל לרב איידי דבעי למיתני סיפא נתקל וכו׳ ע״ש ומשמע מסתמא דאין חילוק בין דקעביד ברשות ובין לא קעביד ברשות לעולם פטור.

(ו) {ו} מי שהיה טעון כד וכו׳. משנה שם (דף כ״ח) ומסקנא דתלמודא דהלכה כחכמים והוא ר״י דמתניתין דנתקל לאו פושע הוא הילכך הזיק לאחרים בשעת נפילה פטור אפילו מדיני שמים דמאי הוה ליה למיעבד אבל לאחר נפילה חייב בדיני שמים אם היה לו פנאי לסלקם ונראה דלפי זה כשהוחלק במים ונפל חייב אפילו לא נחבט אלא בקרקע חוץ למים דמ״מ הוה ליה לסלקם ומדלא סלקם חייב בד״ש אבל בסמוך בשופך מים לר״ה והוחלק בהם אדם ונפל לארץ והוזק דחייב אף בדיני אדם אינו חייב אא״כ בנחבט בקרקע והוזק שם במקום שפיכת המים אבל הוחלק במים ונחבט בקרקע חוץ למים פטור דאפילו שמואל לא ס״ל דחייב בחבטת קרקע אלא בנחבט בקרקע דכריית בורו אבל בנתקל בבור ונפל אחורי הבור אפי׳ לשמואל פטור וכמ״ש התוספות בפרק המניח (בבא קמא כ״ח) בד״ה ונישוף באבן וכ״כ לשם הרא״ש וע״ל בסימן תי״א ס״א: